<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן ר"א</h1>
<h2>דף כב.</h2>
תשובה אעפ"י שאמרו [גיטין נ"ב ע"א] שאין אפטרופסין מוכרין קרקע של יתומים ואפילו למכור ברחוק ולגאול בקרוב, בכל כי הא מוכרין, שהרי מוכרין בשרבית אוכלת בהן ואי נמי לכתובה משום דמפסדה להו במזוני למאן דאית ליה הכין (בעינן) [בערכין] פרק שום היתומים [כ"ב ע"א], ומשמע מהני דכל שיש ריוח ליתומים במכירת הקרקעות מוכרין, דמוטב נמכור עכשיו ולא ניחוש לספיקא דצררי ושובר משנמתין ויתרבה בודאי ההפסד עליהם בהמתנתם ושמא לא ימצאו שובר, ולפיכך תופסין את הודאי ומניחין את הספק, וכאן נמי יש לומר דהא נמי דכותה היא שהרי פוחת החוב. ועוד דהא משמע דאפילו שלא במקום הפסד אלא במה שיש ליתומים ריוח בנכסיהם ממקום אחר רשאי, דהא רשאי אפטרופא למכור שדות כדי לקנות שורים לחרוש ולפרנס שאר השדות ולהשביחן כדגרסינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"א] ההוא אפטרופא דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי דהוה מזבין ארעא וזבין תורי ולא אמר ליה ולא מידי דתניא אמר ר' יוסי מימי לא קריתי לשדי שדי ולשורי שורי אלא לשורי שדי, ומה שאמרו שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב הא איתמר התם טעמא משום דילמא (משתפד) [משתדפי] ואפשר שאין כאן ריוח אלא הפסד, אבל כאן שיש בודאי ריוח מוכרין. ואם תאמר א"כ בשום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] שהקשו כמה והעמידו כולן או ברבית אוכלת בהן או לכתובה ומשום מזוני או משום חינה ואי נמי בשמתוה ומית בשמתיה אמאי לא אוקמוה בכי האי, זו אינה תורה שאין מניחין הדברים המצויין ותופסין את שאינן מצויין וכיון שמצאו להן אוקמתא בנפרעין את הלהן לא רצו להעמידן בבאין (לפרוע) [לפחות] את חובם, ומרבית אוכלת בהן וממזונות האשה שמעינן מינה הא דמאי שנא. ואין לדחות דהנך לית להו קצבה ושמא ילכו כל הנכסים ברבית ובמזונות האשה אבל לפחת זה יש קצבה, דהא ליתא דמי לא עסקינן התם אפילו סמוך לגדולתן של יתומים כשנה או כשתים שיש לאותה רבית קצבה מועטת ואפילו הכי נזקקין ופורעין.
ואף על פי שיש לבעל הדין לחלוק על זה קצת ולומר דשאני התם דאי לא פרע ואי נמי לא זבין תורי שיפסדו הנכסים ממה שהניח האב ויש על האפטרופא ואי נמי לב"ד להזקק לנכסי היתומים שלא יתקלקלו ושלא יפחתו, אבל להניחן בחיוב שחייבן האב אין להן למכור כדי לסלק מעליהן מה שחייב בו האב. ומכל מקום הראשון נראה לי עיקר, דטעמא דכולה מילתא דב"ד ואפטרופין אביהן של יתומים ויש להם לחזר אחר תועלתן וזכותן ולא עוד אלא שמעמידין אפטרופוס לחוב על מנת לזכות [קדושין מ"ב ע"א], וא"כ אם יראו ב"ד שאלו לא מכר ופרע היה מלוה נפרע את חובו וכשקדם אפטרופא ומכר ופרע היה בכך תועלת ליתומים, מסתברא לי שהדין עם האפטרופא וכמו שאמרתי, וכ"ש אם מכר ברשות ב"ד. ואין אומרין בכי הא מפייס הוינא ליה ואיהו שביק לי כדאמור בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב] בפורע חובו של חברו, שאין זה דבר מצוי ולא אמרו כן אלא בפורע משלו על של חברו אבל הכא לא, ותדע לך שאם כן אף בשרבית אוכלת בהן אי נמי לכתובה משום מזוני נימא הכי לא נזבון דילמא לכי גדלי יתמי מפייסי לאשה ולבעל חובו ומחלי להו אלא כדאמרן.
ומיהו אפילו לכשתמצי לומר שהמכר בטל ושאין לאפטרופא למכור, בכי הא אין אומרין שיהא אפטרופא כפורע חובו של חברו, דלא אמרו אלא בפורע משל עצמו על של חברו [אבל בפורע משל חברו לא], וכל שכן אפטרופא שפרע מנכסי היתומים אלא שאתה בא עליו שפשע במכירתו ומצד פשיעתו אתה בא לבטל המקח, ואפילו ערב דפרע משלו על של חברו אין הלוה יכול לומר לו לערב משלך פרעת שלא מדעתי ואיני חייב לשלם כדין פורע חובו של חברו, וכדמוכח בשילהי פרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] בההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודיעינהו ליתמי, דלא פטרו התם אלא או משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה ואי נמי משום צררי הא בעלמא לא. ועוד דאפילו אפטרופא דפשע בנכסי יתומים כתבו מקצת מגדולי המורים שהוא פטור דאי לא מימנעי ולא יעשו אפטרופין, והביאו ראיה מההיא דאמר ר' יוחנן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק ל"ט ע"א] מעלית דמאן אמר ר' יוחנן מעלית דיתמי דאי מעלית אפטרופין מימנעי ולא עבדי. ומ"מ אפילו תימצי לומר דאינו פטור מפשיעה ועוד דיתומים יכולין למחות אין האפטרופא כפורע חובו של חברו כמו שכתבנו.
